מאמרים
פסיכותרפיה קזיסטנציאלית ותרפיה מוכוונת התמקדות
גישה טיפולית אינטגרטיבית
ג'ני יפה
אני זוכרת את עצמי כילדה רדופת סיוטים, סיוטים שהופיעו מדי לילה כמעט. סיוטים שבהם מפלצות גדולות ויצורים מאיימים הֵפֵרוּ את שלוות חיי והעיבו על תום ילדותי.
חששתי אז ללכת לישון, ואני עדיין זוכרת איך אימי הייתה עוזרת לי לחפש מפלצות בחדרי כדי לוודא ששום מפלצת לא מסתתרת בו.
לימים, כאשר גדלתי, וכסטודנטית לפסיכולוגיה, שבתי והרהרתי בסיוטי הילדות שלי ובהתבוננות לאחור, חזרתי וחוויתי באמצעותם את החרדה הקיומית שלנו כולנו, החרדה מפני השבריריות והפגיעוּת שלנו, החרדה מפני הלא נודע.
ואותה חרדה קיומית והמודעות לקיומנו התלוי על בלימה, על פי תהום, והמסתורין של עצם קיומנו הם שהובילו אותי למחוזות הפילוסופיה האקזיסטנציאלית, ובאופן ספציפי, לפילוסופיה הפנומנולוגית-אקזיסטנציאלית של מרטין היידגר.
כאדם בוגר וכפסיכולוגית קלינית, גיליתי עניין מיוחד בפסיכותרפיה האקזיסטנציאלית – הן על רקע תיאורטי והן מסיבות מעשיות:
-
הפילוסופיה האקזיסטנציאלית וסוגיות קיומיות העסיקו אותי עוד משנות לימודיי באוניברסיטה כסטודנטית לפסיכולוגיה;
-
רבים מהפונים אלי לטיפול ביקשו סיוע בהתמודדות עם בעיות קיומיות כמו בדידות, חיפוש אחר משמעות בחיים, חרדה קיומית עמוקה ופחד מפני המוות.
הוויקיפדיה מתארת את האקזיסטנציאליזם במילים אלה:
"גישה לפיה הפילוסופיה מתחילה באדם הפרטי, החי, המרגיש והפועל. נושאים עיקריים המעסיקים את ההוגים האקזיסטנציאליסטים הם האבסורד, חופש הרצון, משמעות החיים והבדידות הקיומית."
שלא כמו זרמים אחרים בפילוסופיה, הפילוסופיה האקזיסטנציאלית שמה את הדגש על האדם כסובייקט ועל החיפוש אחר משמעות אישית. רעיונות אלה חלחלו אל הפסיכולוגיה ותרמו להתפתחות הפסיכולוגיה האקזיסטנציאלית, באירופה, והפסיכולוגיה ההומניסטית, בארצות הברית.
קצרה היריעה במאמר זה מכדי לדון לעומק במקורות הפילוסופיים של הפסיכותרפיה האקזיסטנציאלית.
להלן מובאת סקירה של כמה ממושגי היסוד של הפסיכותרפיה הפנומנולוגית-אקזיסטנציאלית וכמה מעיקריה של הפילוסופיה האקזיסטנציאלית של היידגר, בהתייחס לתרפיה מוכוונת התמקדות
(FOT – Focusing-Oriented Psychotherapy) מבית מדרשו של יוג'ין גנדלין.
הגישה האקזיסטנציאלית צמחה על רקע ההתנגדות לרעיונות הרציונליזם והדטרמיניזם של המאות ה- 17 וה- 18.
מבשריו של האקזיסטנציאליזם במאה ה-19 היו סרן קירקגור ופרידריך ניטשה, שעסקו בשורשים העמוקים ביותר של הקיום האנושי וההוויה הסובייקטיבית, בחופש הבחירה של הפרט ובאחריותו למעשיו ולבחירותיו.
עם ממשיכי דרכם במאה ה- 20 נמנים פילוסופים כהיידגר וז'אן-פול סארטר.
בהשראת ההגות האקזיסטנציאלית, כמה פסיכיאטרים ופסיכותרפיסטים פיתחו במחצית הראשונה של המאה הקודמת גישה חדשה לפסיכולוגיה ולפרקטיקה הטיפולית.
לודוויג בינסוונגר, מחלוצי הפסיכולוגיה האקזיסטנציאלית, פיתח ויישם בפרקטיקה הפסיכיאטרית שלו גישה אקזיסטנציאלית לפסיכואנליזה שנודעה בשם Daseinsanalysis, המבוססת בעיקרה על רעיונותיו של היידגר, שאותה הרחיב וביסס מדרד בוס.
בשנות ה- 50 של המאה הקודמת, מילא רולו מיי תפקיד מפתח בהפצת הגישה האקזיסטנציאלית לפסיכותרפיה בארצות הברית, ובמקביל, בבריטניה, רונאלד לאינג, שהושפע עמוקות מהפילוסופיה האקזיסטנציאלית, פעל גם הוא ליישום רעיונות אלה בפסיכיאטריה.
בשנים שלאחר מכן, ארווין יאלום ואמי ואן דרזן המשיכו ופיתחו את הגישה האקזיסטנציאלית לפסיכותרפיה.
בניגוד למודל המדעי-אנליטי של הפסיכותרפיה, המתמקד במאורעות העבר ובהשפעתם על חיי המטופל, כפי שזה הוצע לראשונה על ידי זיגמונד פרויד, מבטה של הפסיכותרפיה האקזיסטנציאלית מופנה אל ההווה והעתיד, והאחריות שיש לאדם על חייו ממלאת בה תפקיד מפתח.
המושג existentialism נגזר מהמילה existence – קיום – שמקורה במילה הלטינית exsistere, אשר משמעותה להיות, להיות קיים.
ומה שמייחד את הקיום האנושי לפי התפיסה האקזיסטנציאלית היא החירות, חירותו של האדם ליטול על עצמו את האחריות לגורלו ולעצב את חייו בעולם. במובן זה, התואר אקזיסטנציאלי מאפיין את ההוויה האנושית של הפרט, המתפתחת ומתעצבת באופן חופשי, הוויה שאינה ניתנת לתיאור רדוקטיבי, מכני ודטרמיניסטי.
בבסיסה של התפיסה האקזיסטנציאלית עומדת נקודת המבט האינטר-סובייקטיבית של ההוויה האנושית.
הגישה האינטר-סובייקטיבית קוראת תיגר על הדואליזם הקרטזיאני, שלפיו העולם מורכב משתי ספירות נפרדות, העולם הסובייקטיבי או הפנימי, והעולם האובייקטיבי או החיצוני, עולם הרוח ועולם החומר, עולם שבו יש הפרדה בין גוף ונפש, או הכרה – "הדבר החושב" (thinking thing), כפי שכינה אותה רנה דקארט – ואשר בו להכרה יש מעמד של ישות נפרדת בפני עצמה, לצד אובייקטים אחרים בעולם, ישות המתבוננת בעולם חיצוני במבט מרוחק ומנוכר.
ההשקפה הדואליסטית מציגה תמונת עולם מפוצלת – של התרבות, השפה והמדע, ושל האופן שבו אנחנו חווים ומפרשים את ההוויה שלנו.
בספרו משנת 1927, הוויה וזמן (Sein und Zeit), העוסק במשמעות מושג ההוויה, היידגר יוצא נגד הדואליזם הקרטזיאני של סובייקט-אובייקט.
בניגוד לסובייקט המנוכר של דקארט, היידגר מדבר על הוויה אנושית שמראשיתה ומעצם טבעה קיימת ומעורבת בעולם.
לתפיסתו של היידגר, ההוויה האנושית שלובה וחדוּרה בעולם וקיימת בו כחלק בלתי נפרד ממנו, ממש כפי שהעולם המאכלס אותה חדוּר במשמעות ובתכלית של ההוויה האנושית.
היידגר מתאר את הקיום האנושי כ- "Dasein" – "להיות שם", "להיות בעולם". מנקודת מבטו של היידגר, הסובייקט והאובייקט אינם קיימים במקביל בעולם זה של ה- ""Dasein, שכן אופן ה"היות" הוא "היות-בעולם" במובן שקודם לכל חלוקה בין פנים לחוץ.
את מקום ההשקפה הדואליסטית של יחסי סובייקט-אובייקט תופס במשנתו הרעיון שהקיום שלנו, ביסודו ובאורח בלתי נמנע, שָׁלוּב בקיומם של אחרים.
בדומה להיידגר, מוריס מרלו-פונטי, שהושפע מהפנומנולוגיה האקזיסטנציאלית של אדמונד הוסרל, המייחסת לאדם חלק פעיל בתהליך תפיסת העולם, דוגל בגישה האינטר-סובייקטיבית, ורואה בה בסיס לחוויה ולתפיסה האנושית, המעוגנות ומתפתחות בהדרגה בהקשר וביחס לזולת.
התפיסה, לפי מרלו-פונטי, היא תהליך חווייתי ולא אובייקטיבי בלבד, תהליך שעיקרו מגע חושי עם האובייקטים בעולם. לדידו, לא מדובר בייצוג פנימי של העולם החיצוני, אלא ב"היפתחות" אל העולם, בפעולה אקטיבית של הגוף שבא במגע גומלין עם העולם.
במובן זה, הגותו של מרלו-פונטי עומדת בניגוד גמור לרציונליזם של דקארט, בפרט, ולפילוסופיה המערבית המודרנית, בכלל, הרואה בהכרה פעולה בלעדית של השכל או הנפש שפועלים בנפרד מהגוף.
במוקד הפילוסופיה של מרלו-פונטי עומד הגוף, שבאמצעותו האדם חווה ומכיר את העולם. מדובר בגוף מודע התופס, מעצב ומשפיע על מה שנתפס, תוך כדי אינטראקציה עם העולם. הדברים מגיעים להכרתנו לא כפי שהם, באופן מופשט ואובייקטיבי, אלא כפי שהם נוגעים בנו. עלינו להיות בקשר בלתי אמצעי עם החוויה הגופנית ותחושות הגוף, המורכבות והעמומות, ועם מה שעולה מהן כדי להתוודע לסיטואציית החיים שלנו.
אחד ממושגי היסוד בפילוסופיה של היידגר הוא ה- Befindlichkeit – הֲלַךְ רוח שבו מתגלה לפי היידגר ה- Dasein, ה"היות-בעולם", ואשר משמעותו היא "איך אנחנו חשים את עצמנו בעולם, בסיטואציות החיים שלנו".
הפילוסוף והפסיכותרפיסט האמריקני יוג'ין ג'נדלין דן במושג Befindlichkeit בהקשר לתיאוריה שהגה, The philosophy of the implicit – "הפילוסופיה של המובלע", העוסקת בידע המובלע בגוף ובתחושה המורגשת (felt sense) של הגוף, שלא תמיד אנחנו מודעים להם – ובהתייחס לשיטות החשיבה וההתמודדות עם סיטואציות החיים שפיתח על בסיס תורה זו.
כפי שג'נדלין מציין, ב- Befindlichkeit, אשר מעצם מהותו כרוך ב"היפתחות" אל העולם, טבועה הבנה ייחודית, הבנה של חיינו בסיטואציה ובהלך רוח מסוימים. הבנה זו אינה קוגניטיבית במובן הרגיל של המילה, אלא "מובלעת", והיא שונה מההכרה בכך שהיא נתפסת בתחושה ולא במחשבה. מדובר ב"רפרנט ישיר" – בתחושה מורגשת או במשמעות מורגשת, מורגשת ואינטראקטיבית גם יחד – תחושה שקודמת למחשבה ומתקיימת בלעדיה ובנפרד ממנה.
בדומה להיידגר ולמרלו-פונטי, ג'נדלין מתאר אינטראקציה של הגוף הבא במגע גומלין עם העולם – אינטראקציה שקודמת לתפיסה קוגניטיבית ולביטויה באמצעות השפה. הוא טוען שהגישה הדואליסטית של סובייקט-אובייקט להבנה נובעת מנקודת מוצא מוטעית, זו של התפיסה הקוגניטיבית.
לפי ג'נדלין, התפיסה משמעה לא רק חִישָׁה – לא רק חישה של אוויר קר, למשל, אלא גם נשימה – לא רק חישה של מראה, ריח או טעם, אלא גם רגש. הוא רואה בתפיסה תהליך חי של מפגש ופעילות גומלין בין האורגניזם לסביבה, שבו הגוף הולך תמיד צעד אחד קדימה מעבר למוכר. לדבריו, בחיים יש תנועה אינסופית קדימה וכאשר אנו נתקלים בסיטואציה חדשה, הידע כיצד לנהוג בה מגיע מהגוף.
ג'נדלין פיתח את שיטת ההתמקדות (Focusing) כדרך לפיתוח מודעות עצמית לתחושה המורגשת של הגוף ולידע המובלע בו.
שיטה זו מבוססת על הקשבה לאותה תחושה מורגשת של הגוף, המזמינה את האדם להיכנס לרובד החוויה שאינה מובעת במילים ומאפשרת לו לקבל את המידע המובלע בגופו ולהפוך אותו לכלי יעיל בהבנה פנימית ולמנוף לצמיחה ולשינוי.
ובחזרה לאקזיסטנציאליזם של היידגר ולשאלת ההוויה המעסיקה אותו. המושג שטבע היידגר לתיאור הקיום האנושי, ה - "Dasein" – "להיות שם", "להיות בעולם" – מניח "היפתחות" לעולם ולתהליך המתמשך של הקיום.
בהקשר זה, היידגר מגדיר שני אופנים של קיום:
-
קיום לא-אותנטי, המאופיין בהיסחפות אחר האשליות והסחות הדעת שמספקים לנו חיי היום יום, בכניעה לנורמות חברתיות ותרבותיות, ובהתעלמות מאפשרויות הקיום המיוחדות לנו ומעצם קיומנו כבני תמותה;
-
קיום אותנטי, המאופיין בחרדה קיומית ובתחושת ה"מאוימוּת" (uncanniness) הנלוות להכרה בסופיות הידועה מראש של קיומנו ובמוות הבלתי-נמנע האורב לנו בכל רגע.
כפסיכותרפיסטית אקזיסטנציאלית, אני מאמינה שקיומנו השברירי, התלוי על בלימה, והמסתורין אפוף האימה של קיומנו בעולם הם שעומדים בשורש מרבית הבעיות המעיקות עלינו.
ההכרה בקיום שברירי זה ובסופיות הקיום מעוררת בנו תחושה של חרדה וזרוּת בעולם.
בעבודתי כפסיכותרפיסטית אקזיסטנציאלית, אני מנסה לסייע למטופלים שלי לפתח גישה חדשה לחרדה קיומית זו, שבאה לידי ביטוי, כפי שנוכחתי לדעת, בשתי דרכים עיקריות:
-
פחד ואף אימה לנוכח השבריריות והפגיעוּת של עצם הקיום;
-
פחד מפני הלא נודע, פחד מפני שינוי בשגרת החיים המוכרת או מפני שינוי כיוון בחיים ובתפיסת החיים.
לשני היבטים אלה של החרדה הקיומית משותפת האימה מפני מה שהיידגר מכנה “throwness” – עובדת היותנו מושלכים לחיים בעולם חסר פשר.
לדידו של היידגר, תחושת החרדה המתעוררת בנו לנוכח עולם חסר פשר זה שאליו אנחנו מושלכים בעל כורחנו היא שעומדת ביסוד אופן הקיום האותנטי.
ג'נדלין נדרש אף הוא לסופיות הקיום ולתחושת החרדה והזרוּת בעולם, המהווה חלק בלתי נפרד מקיומנו והמתגלה לנו, לדבריו, באמצעות הגוף.
וכפי שהיידגר מציין, הקיום האנושי, מעצם מהותו, "נישא לעבר המוות" – ובמילותיו שלו,
"Sein-zum-Tode" – Being-toward-death.
בהינתן סופיות הקיום בעולם חסר הפשר שאליו אנחנו מושלכים בעל כורחנו, נקודת המוצא שלי כפסיכותרפיסטית אקזיסטנציאלית היא להנחות את הפונים אלי לעזרה בהתמודדות עם קיום שברירי זה, התלוי על בלימה, לסייע להם למצוא משמעות ותכלית לחייהם בנקודת הזמן שבה הם נמצאים, על אף ולמרות הכול, חרף הכאב והסבל שהם חווים.
בכאב ובסבל אני רואה "צמצום" של ההוויה האנושית, המתפתחת ומתעצבת בכל רגע ורגע, ושל האפשרויות הטמונות בה. אני מנסה לסייע למטופלים שלי להתחבר לכאב, לשנות כיוון ולאמץ גישה של פתיחוּת במקום סגירוּת. הרחבה והֲכָלָה במקום הֲצָרָה וצמצום.
אני מנסה לסייע למטופלים שלי להרחיק מבט מעבר לייאוש האוחז בהם, להפוך את חוויית הכאב למקור השראה, להתעלות מעל למציאות חייהם, כואבת ככל שתהיה, לגלות ולממש את הפוטנציאל החבוי בהם.
כאשר אני יושבת מול מטופל, אני ממקדת את תשומת לבי בתחושה המורגשת של גופי, בניסיון להתחבר לתחושה המורגשת של בן שיחי, לחוות את הלך הרוח שלו ושלי. במצב זה של דיאלוג ללא מילים אני מניחה לתחושות לדבר בעד עצמן. אני לא חשה צורך לנתח את מצבו של המטופל מנקודת מבט שיפוטית או להציע פתרון לבעיותיו. ההוויה ולא העשייה היא ההיבט המהותי של הגישה האינטגרטיבית המשלבת פסיכותרפיה פנומנולוגית-אקזיסטנציאלית ותרפיה מוכוונת התמקדות.
גישה טיפולית אינטגרטיבית זו של פסיכותרפיה אקזיסטנציאלית מוכוונת התמקדות היא ביסודה גישה מתארת ולא מפרשת. מטרתה לאפשר את המפגש הטיפולי ברובד חווייתי עמוק בלא ש"הידיעה" תעמוד בדרכו.
הפסיכואנליטיקאי הבריטי וילפרד ביון הגה את מושג ה- O כדי לתאר אזור של חוויה טהורה – התנסות שאיננה ניתנת לייצוג ולידיעה שכלתנית. במהלך המפגש הטיפולי אנחנו מתוודעים למציאות נפשית ראשונית ובלתי ניתנת לידיעה, לפעילות מנטלית המתקיימת ברובד שמעל ומעבר למשמעות המקובלת של "חשיבה". כמטפלים, עלינו לצפות בעניין ובסקרנות לבלתי צפוי.
כמו בכל מפגש טיפולי, גם בפסיכותרפיה אקזיסטנציאלית מוכוונת התמקדות, במהלך המפגש מתרחש תהליך של התפתחות ושינוי. וכפי שביון מציין, על המטפל להתעלם מכל זיכרון, רצון, הבנה או תפיסה מוקדמת ולהיות קשוב לתכנים הסמויים, המרומזים והבלתי צפויים העולים מהמטופל.
מתוך בליל התכנים המעורפלים שמעלה המטופל מתפתח דבר מה, נוֹכֵחַ ובה בעת, נעלם – תחושה מורגשת של הסיטואציה שעדיין אין לה הגדרה וביטוי.
כדי לאפשר לתחושה מעורפלת ולא צפויה זו לעלות ולהבשיל, על המטפל להפגין סבלנות, רוגע וביטחון.
היידגר מעלה על נס את החשיבה המדיטטיבית, המנוגדת לחשיבה המערבית הפורמלית. בהקשר זה הוא משתמש במושג Gelassenheit שמשמעותו, לאפשר לדברים להיות, לקבל אותם בשלווה, מבלי לנקוט עמדה או פעולה כלשהי.
נוכחות מקבלת זו, מעמדה של אמפתיה לתהליכים הפנימיים המתרחשים במפגש הטיפולי חיונית להצלחתו.
תיאור מקרה
ג' הופנה לטיפול פסיכולוגי על ידי המרכז הישראלי לנפגעי טראומה בירושלים.
ג', בשנות הארבעים לחייו, נשוי ואב לשניים, עבד במשך שנים רבות כשוטר במשטרת התנועה ולרוב סייר ברחובות הבירה, רכוב על אופנועו, כשהוא משגיח על התנועה בכביש.
במהלך עבודתו השגרתית נקלע ג' לאירוע טרור באחד מבתי הכנסת בשכונה דתית בירושלים שבו מצאו את מותם כמה אזרחים ושוטר.
ג' היה האדם הראשון שהגיע לזירה והוא הספיק לראות את המחבלים בבית הכנסת לפני שנהרגו.
ג' הוא אדם נבון ונעים הליכות, אב אוהב לילדיו ומטבעו, בעל רוח ספורטיבית, אך האירוע הטראומטי הותיר בו את רישומו ובעקבותיו הגיע לטיפול.
בפגישה הראשונה שלנו, ג' דיבר על מתקפת הטרור ועל תחושות הפחד והחרדה שהאירוע עורר בו. מאז האירוע, הוא מתקשה להירדם, חווה סיוטים, חושש לצאת מהבית לבדו, ואינו מסוגל לחזור לעבודה.
גם לאחר מספר רב של מפגשים טיפוליים, שבהם הנחיתי אותו בטכניקות הרפיה ודמיון מודרך ובשחזור החוויה הטראומטית, בניסיון לסייע לו להתגבר עליה, ג' עדיין התלונן על תחושות חרדה וסיוטים שאינם נותנים לו מנוח.
באחת הפגישות בינינו, ג' סיפר על תחושה של שיתוק, תחושה של חוסר יכולת להניע את רגליו וללכת.
בשלב זה, החלטתי ליישם את שיטת ההתמקדות. הסברתי לו את עקרונות השיטה ואת משמעות התחושה המורגשת.
בראשיתה של סדרת מפגשים זו, ג' שב ודיבר על מתקפת הטרור הרצחנית ועל התחושה שהוא אינו מסוגל ללכת.
מטפלת: עכשיו, קח רגע להרפות את המתח ולהירגע ונסה למקד את תשומת הלב שלך בנשימתך. הקשב למה שקורה בפנים, בתוך גופך, למה שאתה חש בצוואר, בחזה ובבטן.
מטפלת: עכשיו נסה לחוש מה עולה בתוכך כאשר אתה מדבר על החוויה שחווית (מתקפת הטרור). נסה לחוש עם גופך. תן לתחושה לעלות ולהתגלות אט-אט.
ג': אני לא מרגיש כלום. רק זיכרונות, מראות, קולות, אנשים צורחים.
מטפלת: כן, יש לך זיכרונות, אתה רואה מראות, שומע קולות. הישאר אתם ונסה לראות מה אתה חש עמוק בפנים, בתוך גופך, כאשר אתה רואה את המראות ושומע את הקולות האלה.
ג': אני לא יודע. כל כך הרבה דברים קורים בבת אחת, כל כך הרבה אנשים...
מטפלת: מה שאתה חושב עליו מורכב מהרבה דברים, רבים מכדי שתוכל לחשוב על כל אחד מהם בנפרד.
נסה, אם כן, לחוש את כולם יחד. נסה לחוש את התחושה שהכול יחד מעורר בך.
ג': אני לא יודע. אני מרגיש משהו לא ברור.
מטפלת: אתה מרגיש משהו לא ברור. נסה להישאר לרגע עם התחושה הלא ברורה הזו.
שתיקה.
מטפלת: איזו מין תחושה זו? תוכל לאפיין אותה?
מטפלת: יש איזו מילה, איזה משפט או דימוי שתחושה לא ברורה זו מעלה בך?
ג': זה מרגיש כמו "מוות".
מטפלת: אה! זה מרגיש כמו מוות. נסה להישאר עם התחושה, לראות אם תוכל לתאר אותה.
שתיקה.
ג': אני יכול להרגיש אותה לכל אורך הגוף. התחושה הזו מקיפה אותי מכל עבר.
מטפלת: התחושה הזו מקיפה אותך מכל עבר. אילו תחושות נלוות אליה?
ג': אימה, בהלה. אני קופא על מקומי. לא יכול לזוז, לא יכול לעשות כלום!
מטפלת: אתה חש אימה. אתה קופא על מקומך. אינך יכול לזוז. היכן בגופך אתה חש תחושות אלה?
ג': אני חש אותן ברגליי.
מטפלת: נסה להישאר לרגע עם התחושה הזו ברגליך. נסה לראות מה התחושה שעולה משם.
ג': אני לא יכול לזוז. אני משותק. כאשר הגעתי לזירה, ידעתי שהמחבלים נמצאים בתוך בית הכנסת, אך פשוט לא יכולתי לזוז. לא יכולתי להתקדם לעברם ולהסתער עליהם. הפחד שיתק אותי. ידעתי שהם יורים ולא יכולתי לזוז.
מטפלת: הגעת לזירה ולא יכולת לזוז, לא יכולת להתקדם לעבר המחבלים. הם ירו. איזו תחושה עולה בך כשאתה נזכר בכל זה?
ג': אני לא יודע. משהו לא ברור.
מפסיק לרגע. שותק.
הייתה לי תחושה שאני הולך למות. הרגשתי שאם אסתער עליהם, הם פשוט יירו בי, ולא יהיה לי סיכוי ... אני ... אמות.
מטפלת: אה! הייתה לך תחושה שאתה הולך למות, ולכן לא יכולת לזוז.
נסה להישאר עם התחושה הזו לרגע. נסה לראות מה התחושה שעולה בך עכשיו.
שתיקה.
ג': אני לא יודע. זה משהו לא ברור. אני לא יודע איך לבטא את זה במילים.
מטפלת: זה בסדר. נסה פשוט להישאר עם התחושה, עם התחושה הלא ברורה. נסה פשוט להישאר עם התחושה הזו לרגע.
ג': אני מרגיש שאני רוצה לחיות, להמשיך לחיות.
מטפלת: אתה מרגיש שאתה רוצה לחיות, להמשיך לחיות. נסה לראות מה התחושה שעולה בך כשאתה מדבר על כך.
ג': עצב.
לסיכום:
מאמר זה דן על קצה המזלג בפסיכותרפיה פנומנולוגית-אקזיסטנציאלית מוכוונת התמקדות. הנושא מורכב מכדי למצות אותו במאמר קצר כל כך.
בבסיסה של גישה טיפולית אינטגרטיבית זו עומדת הפילוסופיה הפנומנולוגית-אקזיסטנציאלית, הקוראת תיגר על הדואליזם הקרטזיאני של גוף ונפש. הפילוסופיה הפנומנולוגית-אקזיסטנציאלית ושיטת ההתמקדות גם יחד עוסקות ברובד החווייתי העמוק של ההוויה האנושית. הן מזמינות אותנו להיכנס לרובד החוויה שאינה מובעת במילים, להיות קשובים לידע החבוי בו, ולהפוך אותו לכלי יעיל בהבנה פנימית ובריפוי מן הפנים.
השפה שבה מדברת גישה טיפולית אינטגרטיבית זו היא שפת הפילוסופיה האקזיסטנציאלית. הטכניקה היא זו של פיתוח מודעות עצמית והקשבה ייחודית לתחושות מורגשות, תוך כדי מיקוד תשומת הלב במה שקורה לנו ובתוכנו.
התוצאה היא תחושה גוברת של פתיחות לחיים.
ככל שאנו משכללים את יכולת ההתבוננות הפנימית שלנו, ככל שאנו לומדים להיות קשובים לחוויות שאנו חווים בהווה וממקדים בהן תשומת לב בלתי שיפוטית, כן מתעצמת תחושת החירות והחַיּוּת שלנו וגדל מרחב הבחירה שלנו, המאפשר לנו צמיחה ושינוי.
ביבליוגרפיה
Cornell, A.W. (2013). Focusing in Clinical Practice: The Essence of Change. New York: W.W. Norton and Co.
Gendlin, E.T. (1966). Existentialism and experiential psychotherapy. In C. Moustakas (Ed.), Existential child therapy, pp. 206-246. New York: Basic Books.
Gendlin, E.T. (1966). Focusing-Oriented Psychotherapy: A Manual of the Experiential Method. New York: The Guilford Press.
Heidegger,M. (1964). Being and Time. (J. Stambaugh, Trans.). New York: Suny Press.
Merleau-Ponty, M. (1962). The Phenomenology of Perception. (C. Smith, Trans.). London: Routledge & Kegan Paul.
Spinelli, E. (2007 ). Spinelli,E. (2007 ). Practising Existential Psychotherapy: The Relational World. London: SAGE Publications Ltd.